החודש הוספתי לבית הספר מלאאאאא תרגולים פרקטיים חדשים, שנועדו לעזור לכם לנווט את מערכת העצבים שלכם מול אתגרי היומיום, בלי להילחם בעצמכם. מה מחכה לכם עכשיו במדף התכנים החדש? - מדריך לעבודה עם המבקר הפנימי: הפיכת המבקר והשופט הפנימי לחבר, צעד אחר צעד. בתיקיית הטאפינג - טאפינג לשחרור השוואתיות - טאפינג לחיווט מחדש של החרדה בתיקיית התרגולים הסומטיים - תרגול סומטי להפוך תבוסה להתמסרות - תרגול סומטי להתרחב להצלחה להיות שלמה עם דחייה - תרגול סומטי להפוך אכזבה להערכה עצמית בתיקיית הרצאות - 7 שלבים ליצירת שינוי בחיים במאגר תרגולים סומטיים - ויסות דרך הפנים - 4 תרגילים שישחררו את הסטרס ב-30 שניות - תרגול הצעקה השקטה המטרה שלי היא לא רק "להרגיש טוב יותר", היא ללמוד להיות טובים בלהרגיש לפתח שפה חדשה עם הגוף שתאפשר לכם להישאר נוכחים, יציבים ואותנטיים - גם כשקשה. התכנים כבר זמינים לתרגול. מוזמנים להיכנס, לבחור תרגול, ולראות איך הגוף שלכם מגיב.

כולנו מכירות את זה – אנחנו מרגישות דרוכות, לחוצות או חרדות, והאינסטינקט הראשון שלנו הוא לחפש "פתרון". אנחנו מנסות לשלוט בנשימה, להכריח את עצמנו להירגע, או לנתח בראש למה אנחנו מרגישות ככה. אנחנו מתייחסות לגוף שלנו כמו למכונה מקולקלת שצריך לתקן. אבל ההבנה היא: אין בכם שום דבר מקולקל. החרדה, המתח או הקפאון שאתם מרגישים? אלו לא באגים במערכת, אלא מנגנוני הגנה חכמים מאוד שהגוף שלכם הפעיל כדי לשמור עליכם במצבים מסוימים. הבעיה היא לא שהגוף שלכם "לא בסדר", אלא שפשוט לא לימדו אתכם איך לעבוד איתו, והוא התחיל לנהל את העניינים במקומכם. אז מה עושים במקום "לתקן"? הקהילה הזו נבנתה בדיוק בשביל זה – כדי להפסיק להילחם בגוף או לנסות להעלים פחדים בכוח. במקום לתקן, אנחנו לומדות לפגוש את עצמנו ברכות. כשאנחנו מתחילות לתרגל עבודה סומטית, אנחנו בעצם בונות שפה חדשה עם מערכת העצבים שלנו. אנחנו לומדות להקשיב לסימנים שהגוף שולח לנו – בתנועה, בנשימה, ובהתבוננות מודעת - ולאט-לאט, מתוך הקשבה, בונות שקט, ביטחון וחופש פנימי אמיתי. הזמנה לתרגול: במקום לנסות "להירגע" היום, אני מזמינה אתכם לעשות משהו קטן אחר: 1. קחו רגע של שקט, ועצמו עיניים. 2. תשאלו את הגוף שלכם: "מה את/ה הכי מבקש ממני עכשיו?" (אולי זו מתיחה קלה? אולי נשימה עמוקה? אולי פשוט רגע של שקט?). 3. תנו לגוף שלכם את מה שהוא מבקש, בלי לשפוט. זכרו, רק להיות כאן, להקשיב לעצמכם – זו כבר התחלה של ריפוי. מוזמנים לשתף בתגובות: מה הגוף שלכם ביקש מכם ברגע הזה? 🌱

הרבה פעמים אנחנו מנסים 'לחשוב' את הדרך החוצה מלחץ או חרדה, אבל התשובות נמצאות במקום אחר לגמרי - בתוך הגוף שלנו. בסרטון הקצר הזה אני מסבירה מהי עבודה סומטית ולמה היא הכלי הכי פרקטי למי שרוצה להפסיק להיאבק במחשבות ולהתחיל להרגיש רגוע ובטוח יותר בשגרה. עכשיו, כשאתם מבינים איך זה עובד, אני מזמינה אתכם להתחיל לתרגל - מחכה לכם כאן באתר מגוון תכנים חינמיים, וקורסים דיגיטליים שתוכלו להתנסות בהם כבר עכשיו קחו לכם רגע של שקט, תצפו, ואני כאן לכל שאלה בתגובות💓 חברי הקהילה מקבלים פגישה מתנה לשחרור חרדה איתי https://calendar.app.google/2uAnjXPdLBLFEp476 מוזמנים לקבוע, אשמח לפגוש אתכם🦋

מכירות את הרגע הזה? עבר עליכן יום עמוס, הייתן יעילות, רצתן ממשימה למשימה, ואתן מגיעות למיטה מותשות - ברמת "שלולית". הדבר היחיד שאתן רוצות זה רק לסגור עיניים ולישון. אבל ברגע שהראש נוגע בכרית... בום! המוח מחליט שזה הזמן הכי טוב ל"מסיבת טבע" של מחשבות. פתאום עולות חרטות שוליות מלפני שנים, דאגות לגבי העתיד, וסרטים רעים על מה יקרה מחר. כדי לברוח מהרעש הזה, אנחנו מוצאות את עצמנו גוללות בטלפון עד 3 לפנות בוקר או בולעות עוד פרק בנטפליקס - רק כדי לא להישאר לבד עם השקט. למה זה קורה לנו? 🚨 בואו נדמיין את זה רגע בצורה פשוטה: בתוך המוח שלנו יושב "שומר" קטן ואחראי. כל היום, בזמן שאנחנו עסוקות, מדברות ומתרוצצות - אנחנו בעצם שמות לשומר הזה "אוזניות חוסמות רעש". הוא אולי מנסה לצעוק שיש משהו שמלחיץ אותו, אבל רעשי היום-יום מסתירים לנו אותו. ברגע שאנחנו נכנסות למיטה ופתאום יש שקט, אנחנו מורידות את האוזניות. השומר פתאום קולט שיש שקט מוחלט, והוא מפרש את זה בצורה הכי קיצונית שיש: "היי, אם כל כך שקט, זה בטח אומר שיש פה סכנה! נמר מתקרב!". הוא נכנס ללחץ, לוחץ על כפתור האזעקה ומציף אותנו בהורמוני סטרס שגורמים לנו להרגיש דרוכות, מזיעות, או סתם חסרות מנוחה. ה"מרתון" מול המסך הוא לא סתם עצלנות - הגוף שלנו פשוט מנסה נואשות להחזיר את ה"רעש" כדי להרגיע את השומר ולהסיח את דעתו מהפחד. איך יוצאים מהלופ הזה? ✨ הסוד הוא להפסיק להילחם במוח ובמחשבות. כשאנחנו במיטה בלילה, המוח כבר ב"מוד" של הישרדות, ודיבורים לא יעזרו לנו להירגע. במקום זה, אנחנו צריכות "לדבר" עם השומר בשפה שהוא מבין – שפת הגוף: - נשימות ארוכות: נסו לקחת שאיפה עמוקה, ואז להוציא את האוויר לאט-לאט, כשהנשיפה ארוכה יותר מהשאיפה. זה סימן ברור למערכת העצבים שהכל בסדר. - מגע תומך: הניחו יד אחת חמה על החזה ואת השנייה על הבטן. החום והמגע עוזרים לגוף להרגיש בטוח. - קרקוע: תרגישו את המגע של המצעים על העור שלכן, את הכובד של הגוף על המזרן. כשאתן מאותתות לגוף שאין שום "נמר" בחדר, השומר מתחיל להירגע, מבין שאפשר להוריד את האזעקה, וסוף סוף - כולנו יכולות לישון בשקט. 😴 תזכרו, אתן לא "דפוקות" כי אתן לא מצליחות להירדם. המערכת שלכן פשוט מנסה להגן עליכן, וכל מה שצריך זה קצת עזרה כדי להחזיר לה את הביטחון. איך השומר שלכן מגיב בלילה? הוא בוחר להעיר אתכן עם מחשבות על העתיד, או אולי הוא סתם לא נותן לכן להניח את הטלפון? ספרו לי בתגובות!

מכירות את הרגע הזה? הכל סביבכן נראה מושלם - אולי אתן בבילוי עם אנשים שאתן באמת אוהבות, או סתם ביום רגיל שבו הכל "אמור" להיות בסדר - ופתאום, משום מקום, נוחתת עליכן תחושת חוסר שייכות כבדה. זו בדידות עמוקה, כמעט ייאוש שקט כזה, שלוחש לכן בתוך הראש: "מה אני עושה פה בכלל? מה הטעם בהכל?". פתאום אתן מרגישות כמו זרות בתוך החיים של עצמכן, כאילו אתן צופות בסרט על מישהי אחרת, והעולם בחוץ מרגיש קצת מאיים או לא מובן. למה זה קורה לנו? 🕳️ חשוב לי שתדעו - זה ממש לא אומר שמשהו לא בסדר בכן. להפך. כשעובר עלינו יותר מדי בתקופה האחרונה - בין אם זה סטרס מתמשך, עומס מטורף או דברים שחווינו בעבר ולא ממש הספקנו לעבד - מערכת העצבים שלנו פשוט מתעייפת. מגיע הרגע שבו היא מרגישה שהיא לא יכולה יותר "להילחם" או "לברוח", והיא בוחרת בדרך ההגנה היחידה שנשארה לה: ניתוק. תחשבו על זה כמו "הורדת שלטר" בלוח חשמל 🔌 המוח שלכן מנסה להגן עליכן מהעומס הרגשי על ידי זה שהוא מחליש את החיבור שלכן לגוף ולסביבה. ככה, אתן פחות מרגישות את הכאב, אבל המחיר הוא תחושת ריקנות וערפול. הייאוש הזה שאתן מרגישות? זו לא בעיה פילוסופית שצריך "לפתור" במחשבות. זו פשוט דרך של הגוף להגיד: "היי, אני צריכה עזרה, אני מרגישה קפואה". אז איך חוזרים לעצמנו? ✨ כשאת מרגישה שהשלטר למטה, אל תנסי "לחשוב" את הדרך החוצה מהייאוש. זה לא יעבוד, כי המוח כרגע במצב חיסכון באנרגיה. במקום זה, בואי נחזיר את הזרם דרך הגוף צעד-צעד: - תחזרי לחושים: תחזיקי משהו קר ביד, תריחי שמן אתרי עם ריח חזק, או תנסי להרגיש את כפות הרגליים שלך על הרצפה. - מגע מנחם: תני לעצמך חיבוק עצמי (תרגול הפרפר עובד מעולה! ונמצא בתיקייה לעזרה ראשונה בזמן חרדה), תלטפי את הזרועות שלך, או פשוט תעטפי את עצמך בשמיכה נעימה. - תנועה קטנה: אל תנסי לעשות עכשיו תרגול יוגה שלם, אם מתאים לך מדהים, אם לא אז גם מדהים. מספיק להניע קצת את הצוואר, להזיז את הכתפיים או סתם למתוח אצבעות. ברגע שהגוף מתחיל להרגיש בטוח שוב, ה"חשמל" חוזר, הניתוק מתפוגג - והתחושה הזו שאת שייכת לכאן, לעולם הזה, חוזרת אלייך לאט-לאט. והכי חשוב לזכור, שאת לא לבד בזה. וזה קורה לכולנו, באמת 🤍