הרגישות שלי לאינסולין מאוד השתפרה מאז שהתחלתי ליישם את הכלים הבסיסיים- חומץ תפוחים, עלים ושומן בפתיח, אכילה בסדר עולה של הפרשת אינסולין, פעילות מתונה אחרי אכילת הפחמימה. השומן הבטני מתמוסס, תענוג לעיניים. הנפיחות הבטנית לגמרי שם. נכון, פחות מציקה מלפני כמה חודשים, ועדיין הייתי רוצה בטן שטוחה, רגועה, מכונסת למקומה. אני רואה שני מוקדים של נפיחות- ראשון ברום הבטן, איזור הקיבה, ושני באיזור המעיים. אולי יש עוד (כבד), אבל לא מספיק מובהק לי כרגע. כדי להתקדם בריפוי, הייתי רוצה להבין מה גורם לנפיחות (כל הגורמים לרבות אלה שפחות פיזיים), ואז מה ניתן לעשות, כדי לעזור לגוף שלי לחזור לצורה וטונוס בריאים. תודה רבה🌻

שאלה: משתתפת בוקר טוב 🌿 יש לי יום עמוס בטירוף היום. מהרגע שיצאתי מהבית אני בריצות, פגישות, טלפונים ומשימות בלי סוף. הכנתי את עצמי מראש, יש לי עלים ירוקים בתיק, יש לי אפילו חומץ תפוחים, ויש אוכל זמין בסביבה, אבל אני מרגישה שאין לי אפילו רגע לעצור. אני מוצאת את עצמי מתלבטת: האם בכלל שווה לנסות להקפיד על סדר האכילה ביום כזה? האם לאכול "על הדרך" כשיש הזדמנות? או שאולי עדיף לחכות עד שאוכל לשבת כמו שצריך? אני יודעת שהמטרה היא לא רק מה אני אוכלת אלא גם איך אני אוכלת, אבל בימים כאלה זה מרגיש כמעט בלתי אפשרי. מה אתן עושות כשאין זמן לנשום, אבל עדיין רוצות לשמור על העקרונות של התוכנית ולא להרגיש שכל היום יצא משליטה? 🌱

לילה טוב, חברות קהילה יקרות 💜 אני רוצה לשתף אתכן בטקסט שנתקלתי בו, והרגיש לי משמעותי במיוחד. אני לא בהכרח מסכימה עם כל מילה או כל ניסוח שבו, אבל יש בו רעיון שאני מוצאת עמוק וחשוב: לרבות מאיתנו יש מערכת יחסים מורכבת עם הגוף שלנו. לפעמים זו ביקורת גלויה, ולפעמים זו התנגדות שקטה וסמויה, שמלווה אותנו שנים מבלי שנשים לב. אנחנו לומדות להסתכל על הגוף דרך המשקל, המראה, הכאבים, העייפות או הסימפטומים. אבל לעיתים רחוקות אנחנו עוצרות להכיר תודה על כל מה שהוא עושה עבורנו בכל רגע ורגע. בתהליכי ריפוי, אחד הדברים המשמעותיים ביותר הוא המעבר ממלחמה בגוף לשיתוף פעולה איתו. במקום לשאול "למה הגוף שלי עושה לי את זה?", להתחיל לשאול "מה הגוף שלי מנסה לספר לי?". מזמינה אתכן לקרוא את הטקסט לאט, ולבדוק עם עצמכן: מה היה משתנה אם הייתי מתייחסת לגוף שלי קצת פחות כמו לבעיה שצריך לפתור, וקצת יותר כמו לבעל ברית שמנסה לעזור לי? 🌷 הגוף הוא הגשר: הדבר הראשון הוא הגוף. הגוף הוא הבסיס שלך, זה הקרקע שלך, זה המקום שבו את מקורקעת ויציבה. החברה מנסה להפוך אותך לאנטגוניסטית כלפי הגוף שלך, להרוס את האמון בינך לבין גופך, וזה גורם לסכיזופרניה, זה גורם לאומללות, זה יוצר גיהינום. את והגוף שלך אחד הם. כמובן, את יותר מאשר רק הגוף, אבל זה יבוא מאוחר יותר. קודם כל את הגוף. הגוף הוא האמת הבסיסית שלך, אז לא להיות נגד הגוף. בכל פעם שאת מתנגדת לגוף שלך, את הולכת נגד הבריאה. בכל פעם שאת לא מכבדת את הגוף שלך, את מאבדת קשר עם המציאות, כי הגוף שלך הוא הקשר שלך למציאות של הרגע הנוכחי. הגוף שלך הוא הגשר לכאן ועכשיו. הגוף שלך הוא המקדש שלך. הטנטרה מלמדת כבוד לגוף, אהבה לגוף, הכרת תודה על הגוף. הגוף שלך הוא נפלא. זהו המסתורין הגדול ביותר שקיים. אבל לימדו אותך להיות נגד הגוף שלך. אז לפעמים את נפעמת מיופיו של העץ, כמה העץ ירוק ויפה - לפעמים את המומה מיופיים של הירח והשמש, לפעמים מיופיו של פרח, אבל מעולם לא נדהמת כך מיופיו של הגוף שלך. והגוף שלך הוא התופעה המורכבת ביותר בעולם. אין פרח, אין עץ כה יפה כמו הגוף הזה שיש לך. לא לירח, לא לשמש, ואף לא לשום כוכב בשמים אין מנגנון כה מפותח כמו הגוף הזה שיש לך. אבל לימדו אותך להעריך את הפרח, שהוא דבר פשוט למדי. לימדו אותך להעריך עץ, וגם זה דבר פשוט למדי. אפילו לימדו אותך להעריך אבנים, סלעים, הרים, נהרות, אבל מעולם לא לימדו אותך לכבד את גופך, באותו כבוד עמוק והערכה עצומה כפי שמגיע לו.

בוקר אור 🌻 רציתי לשתף בחוויה שלי עם חומץ התפוחים. האמת שלקח לי כמה חודשים טובים להפנים את הדבר המופלא הזה. בהתחלה היתה הצפה של ידע, קצת בלבול בקשר לתת חומציות של הקיבה שלי, וההשפעה שיש לחומץ על זה, גם עם התוספים (כמעט לא לקחתי עד המפגש עם מירב), הייתי מבולבלת. אחרי שלושה ארבעה חודשים אסימון נפל, והתחלתי להתייחס ברצינות לעצה לשתות חומץ לפני הארוחות שלי, לפחות לפני הארוחה המשמעותית. זה עוזר לי להפחית את השומן הבטני, ונותן הרגשה שאני ממש עוזרת לגוף שלי ורואה אותו. היום לא מוותרת על המרכיב הזה בהזנה היומית. יום מקסים 🍏