מתאמנת שלי שאני מאוד גאה בהתקדמות ובעקביות שלה

תלחצו על הפליי חברים

הייתה תקופה בחיים שלי שהרגשתי תקוע.חרדה, דיכאון. פשוט קמתי בבוקר עם תחושת ריקנות כבדה, בלי חשק לכלום.כאילו כל העולם ממשיך לרוץ – ורק אני עומד במקום, תקוע בתוך הראש שלי. בהתחלה, האינסטינקט היה להישאר במקום. להתכנס פנימה."כשיהיה לי כוח, אקום" – זה מה ששיקרתי לעצמי.אבל האמת?כוח לא מגיע. צריך ליצור אותו. וביום אחד, בלי יותר מדי מחשבות, פשוט קמתי ועשיתי משהו קטן.חמש דקות תרגילי חימום.בלי דרמות, בלי לחכות להשראה. זה לא פתר הכל ברגע.אבל משהו התחיל לזוז.ולאט לאט, ככל שהזזתי את הגוף – גם הראש התחיל לזוז.כל אימון קטן היה כמו ניצחון אישי:הוכחה שאני לא תקוע. שאני מסוגל להילחם חזרה.